ימים ספורים לפני שפרצה מלחמת ששת הימים חגג יהודה אשכול בן ה-24 את יום נישואיו השלישי. אשכול, מחנך בבית הספר של קיבוץ עין הכרמל בו התגורר "לא שש אלי קרב, אבל יודע שאין ברירה", הוא כתב לפני המלחמה והוסיף כי "לא נוכל לחיות כשעניבת חנק על צווארנו... איני יודע מה יהיה המחיר, אבל אנו מוכנים לכל מחיר". את יום הנישואים הוא חגג בנפרד מרעייתו ובנו הקטן, בשירות מילואים בחטיבה 55 של הצנחנים, כסגן מפקד פלוגה בירושלים בתקופת ההמתנה. "ערב ל"ג בעומר, שלוש שנים לחתונה", הוא כתב לרעייתו בימי ההמתנה. "מצטער נורא שאני מציין זאת כך, בגלויה. מקווה שבעתיד נמצא תנאים הולמים יותר. נדמה לי שהמילים האלה הן המתנה היחידה שאפשר לשגר מכאן". הוא הוסיף כי "את כל השאר ודאי תוכלי לנחש לבד". יום למחרת התקיימה חתונה משפחתית שגם ממנה נעדר אשכול. הוא כתב במקביל לאביו: "לאבא. כרגע ברור לי שלא אוכל להגיע מחר לחתונה. מספיק לשמוע רדיו ולקרוא עיתונים כדי להבין שהעניינים לא כל כך מזהירים. אבל", הוא נותר אופטימי, "מקווה שגם על זה נתגבר". ביום פרוץ המלחמה שלח אשכול גלויה אחרונה. "למתוקה שלי ולכל המשפחה. אז - כנראה שנעשה את זה בכל זאת. שמרו על עצמכם ואין מה לדאוג במיוחד. אשתדל לשמור על עצמי". הוא חתם את מכתבו האחרון ב"הרבה נשיקות ועוד יותר לנועם", בנו. למחרת, בקרב על גבעת התחמושת, הוא הוביל את חייליו בהסתערות ונהרג.

על כל גלויית דואר צבאי שניפק צה"ל לחייליו בשנות ה-60 הופיעה אזהרה גדולה: "יד לפה. פטפוט עלול להכשיל אותנו", ובקשה קטנה: "חייל, כתוב למשפחתך וחבריך". יוסף "ז'וז'ו" אלמליח לא סיפר הרבה בגלויות ששלח כשהתחילה המלחמה. הראשונה, "לכל החבר'ה, משק צאלים", כללה משפט אחד: "למען מדינת ישראל. שלום ולהתראות". אלמליח עלה ארצה ממרוקו שש שנים לפני המלחמה. התקשה בעברית אך הצטיין בספורט וצלח את הכנרת בשחייה. אחרי השחרור משירות סדיר בנח"ל המוצנח, הוא למד לימודי רפת והחל לעבוד במשק של קיבוץ צאלים, שם הכיר את בת זוגו לחיים. בקושי שנה חלפה, וצו הגיוס למילואים הגיע. "חיה היקרה שלי ולדפנה שלי", הוא כתב בקיצור גם לרעייתו ובתו התינוקת, "שלום ולהתראות. תהיי חזקה - אני אחזור". את ההבטחה הוא כבר לא קיים. אלמליח, שלחם בתפקיד בזוקאי, נפל ביומה השני של המלחמה בתעלות של גבעת התחמושת, בגיל 23.

רב-טוראי משה "מוישיק" גוטרמן, 21, השתחרר משירות סדיר בצנחנים כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה והקים משק ביישוב בו נולד, יבניאל שבגליל. הוא טיפל במסירות בצאן ואף קיבל פרס על כך ממשרד החקלאות, עד שב-23 במאי הוא נקרא למילואים. ב-31 בחודש הוא עוד זכה לחופשה. כך מעיד לוח השנה של המשק, לוח תכנון שנתי ל-1967 שצורף לעיתון "דבר" ומלא בציוני מועדים של המלטות והרבעות. ה-3 ביוני, יום שבת, היה יום של "התחלת פריחה". ביום רביעי, ה-7 בחודש, מוישיק נהרג בקרב לפריצת הדרך לעיר העתיקה, ליד חומות ירושלים. בלוח השנה רשום בתוך מסגרת: "מוישיק איננו".

רב-טוראי גדעון הירש, 20, מקריית גת, התגייס לצנחנים בדיוק שנה לפני המלחמה. את תקופת ההמתנה מורטת העצבים, שבה הוצב עם יחידתו בירושלים, הוא העביר בשליחת סדרת מכתבים למשפחה, שנושאם העיקרי היה מתי והאם ייצא הביתה לחופשה. בתחילת אפריל הוא בישר שיבוא הביתה ביום שישי ה-14 בחודש, "ואם לא כנראה מפני שזה לא תלוי בי". ככל שחלפו הימים, הוא המשיך לכתוב בנוסח דומה: "בראשית מכתבי אליכם אשאל מה נשמע בבית, מה שלום כולם ובייחוד איך מרגישה סבתא", כתב ב-22 במאי. "אצלי אין שום דבר חדש, הכול כרגיל", אבל כבר לא מבטיח להגיע: "אני לא יודע מתי אני אהיה בבית. אני מסיים, שלום ולהתראות", חתם. יומיים עברו והירש שוב התיישב לכתוב. לא היה לו הרבה מה לספר, הוא בעיקר שאל: "בראשית מכתבי אשאל לשלומכם… אצלי אין שום דבר חדש… בבית אני לא יודע מתי אני אהיה - בגלל המצב שבארץ". הוא ביקש למסור ד"ש לכל החבר'ה שלו, "אם תראו אותם". "בראשית מכתבי אשאל כרגיל מה נשמע אצלכם", כתב הירש בפעם השלישית באותו שבוע. "אצלי אין שום דבר חדש, אני מקווה שקיבלתם את שני המכתבים שלי ששלחתי השבוע ושעניתם לי". במכתב הזה ובגלויה האחרונה שהוא שלח בתחילת יוני, הוא כבר לא דיבר על מתי יהיה בבית. ביום השלישי לקרבות, כשהוא הוביל שבויים ירדנים למוזיאון רוקפלר, נפגע הירש מהפגזה ירדנית ונהרג.

סרן רמי ולד מראשון לציון יצא לאפטר יום לפני המלחמה. בבוקר למחרת, כשהיא פרצה, הוא כתב משדה הקרב בירושלים: "הרבה שלום והרבה הרבה נשיקות. זה בא. מסתבר שאין ברירה, מוכרחים להילחם", רשם. "אתמול לא יכולתי לספר לכם כלום". מבנו התינוק אלון, שעוד לא מלאה לו שנה, הוא ביקש: "תהיה גבר ותשמור על אימא, סבא וסבתא. "מיידלה", כתב לרעייתו, "תהיי פייטרית ותשמרי על כולם עד שאחזור". הוא הבטיח: "אחזור מהר, להתראות בקרוב". ולד בן ה-32 היה קצין בצנחנים שהשתתף ברבות מפעולות התגמול של שנות ה-50 ובמבצע סיני. הוא משתחרר בדרגת סרן ונסע לטיייל בעולם. באלפים באירופה, באפריקה, בהודו וביפן. לקראת המלחמה הוא נקרא למילואים וביומה השני הוא נהרג בקרב על כיבוש בית הספר לשוטרים בגבעת התחמושת.

שנה לפני המלחמה עבר טוראי מאיר מור להתגורר בירושלים. הוא אהב לצאת לסייר בעיר ולהגיע לנקודות התצפית על העיר העתיקה, שבקרב עליה נהרג. זה היה ביום השלישי למלחמה, בסמוך למוזיאון רוקפלר, כשמור, חייל מילואים בן 27, ניסה תחת אש לעצור את הדם של אחד מחבריו הפצועים ונהרג מפגז שנפל בסמוך. בנו ליאור נשאר עם רעייתו בקיבוץ נחשון בזמן שמור עבד במשרד הבריאות בירושלים ובעבודה נוספת במשרד ראש הממשלה, במסגרת ההכנות ליום העצמאות ה-20 למדינה. ערב המלחמה הוא גויס למילואים וביומה הראשון הוא שלח לבנו גלויה עם תמונה שלו במדים ובחגור קרב: "לליאורי חמודי, אצל אבא הכול בסדר. אני מקווה שגם אצלך ואצל אימא ובקיבוץ הכול כשורה ואני מקווה לראותך בקרוב". מור סיים וביקש: "כתוב לי מכתבים וציורים. הרבה נשיקות מאבא".

רב-טוראי מיכאל גרטנר מקיבוץ כפר גליקסון חזר ארצה לקראת גיל 18 מאורגוואי, שם שהו הוריו בשליחות. יומיים לפני פרוץ המלחמה, בהמתנה מורטת העצבים לתחילתה, הוא כתב לחבריו בקיבוץ: "אצלנו מצב הרוח בינתיים בסדר גמור, פרט לידיעה החסרה שמתי כל זה יגמר". הוא התלונן על הברחשים שמאלצים אותם לסלקם "בתנועות הגרוש של הידיים שמתנופפות כמו פלופלורים. "לחיי התרבות דואגת ועדת התרבות של הוועד למען החייל ששולחים לנו עוגות בקילוגרמים וללא אגוזים כלל. אם אומר שנוסף לחבילות, שגם הן מגיעות בשפע… הרי שסביבתנו מלאת אוכל, מי יודע, אולי הדודות מעוניינות (הדודות - הוועד למען החייל – מ"ש) לחנוק אותנו בעוגות החנק שלהן. נקווה שלא ושימשיכו כך מעט זמן. המצב בכללו נראה בצורה הזאת, אוכלים, ישנים, מגרשים ברחשים, לעיתים גם זזים קצת באימונים", כתב. "היות שהחום חם, הרי שמספיק כתבתי וכעת תורכם, נא לספר על הכול… בתקווה שהעסק ייגמר בטוב ובמהירות". באותו יום הוא כתב גם "להורים ולאחות היקרים. המרגש מצוין (כמובן, יכול להיות עוד יותר טוב בתנאים אחרים) פרט לברחשים שממש אוכלים אותנו, בעיקר לעת ערב כשהם נעשים תקיפים ונשכניים". גרטנר, בן 21 בנופלו, היה מפקד כיתה בצנחנים וגויס למילואים ערב המלחמה. ביום השני לקרבות הוא הסתער על אחד הבונקרים בגבעת התחמושת, נפגע מרימון ומצרור כדורים ונהרג. ילדה בשם ענת מרמת גן שלחה לגרטנר חבילה והוא ענה לה בגלויה: "בעזרתכם לא חסר לנו כלום, רק שהיינו רוצים להיות כל אחד בביתו ואני בקיבוץ שלי ושהכול יהיה כבר טוב וישרור השלום בארץ. כי דעי לך, שכל אחד מאיתנו ואפילו הוא חייל טוב רוצה שהכול יסתדר בשלום… כולנו רוצים כבר לראות אתכם, הילדים, משחקים ולומדים ולא כותבים לחיילים שנחלצו לשמור על ארצם מולדתם".